ביום השמיני למסענו בקירגיסטן יצאתי , עם קבוצת המטיילים לטיפוס על קרחון עטופה במעיל גשם ומכנסי סערה. כובע חם על הראש וכפפות פליז על הידיים. לרגליי נעלי הזמברלנד הוותיקות שלי, שאתמול נבעה בשתיהן פתח בין הסוליה לגוף הנעל. הנעליים נחבשו במסירות על ידי אייל הצעיר ורב התושייה, בתחבושת דביקה ולבנה. בנעליי החבושות, אני יוצאת לדרך המובילה לקרחון. ו"הדרך" אינה אלא מתלול סלעי גרניט מחוספסים וביניהם מפכים ערוצי מים היורדים מן הקרחון. קשה לי לנעוץ את מקלות הליכה בין הסלעים והנעליים שלי נאנקות חרש עם כול פסיעה.
"היצמדי לרמיל, לכי אחריו, כך ייקל עליך" אומר לי המדריך ואני מצייתת. עד מהרה רמיל, המדריך המקומי הצעיר ושחום העור, מבחין בקשיי ומושיט לי יד חמה ואיתנה. אני מתבוננת ברגליו הפוסעות יציבות ובוטחות על הסלעים ועד במהרה רק במבע עיניים הוא מראה לי היכן להניח את רגליי. ובעיניי אני מצביעה לו, מפעם לפעם, על דרך נוחה ומתונה יותר. עד מהרה אנו נכנסים לריתמוס הליכה של חיפוש נתיבים נוחים יחסית ובהרמוניה פוסעים יחדיו. כמעט ללא מילים אך בתקשורת חמה והבנה מלאה. במחי אחיזת ידו החמה והאיתנה נעלמו כול קשיי בטיפוס על סלעים, דרדרות, במעבר מכשולי מים בקפיצה מאבן גרניט אחת למשניה, הקושי פשוט הפך לעונג צרוף. מסתבר שלא רק לי היה נפלא ללכת יד ביד עם רמיל גם הוא מאוד נהנה וכשירדנו למטה, הודה לי על העונג שבצעידה המשותפת לקרחון – מתוק טעמה של נתינה. בעודי אוחזת בידו האיתנה של רמיל זיהיתי עד כמה מושגי הטיפול שלי באנשים במשבר לקוחים מעולם המסעות שאני כה אוהבת. כמטפלת, אני מגדירה עצמי כמי שמיטיבה לנווט אנשים בסבך רגשותיהם ומושיטה להם יד מקצועית איתנה בחלצי אותם מצמתי משבר ומועקה לחוף מבטחים. לאור הבנה זאת אני מחליטה שאכתוב באתר שלי על מסע הטיפול בהנחייתי כאנלוגיה למסע רגלי בארץ לא נודעת. על פסגת ההר בסמוך לקרחון ביחד עם יובל הצעיר, המתחיל דרכו בהתקרבות ליהדות, בנינו עם אבני המקום את המילה שלום. אמרתי ליובל שהמקום גבוה דיו כדי שהיושב במרומים יראה היטב מה אנו מבקשים ממנו – ש ל ו ם, זימרנו תפילה "יעשה שלום עלינו ועל כול עמו ישראל" וקינחנו באמן מלא כוונה. את היום קינחנו בטבילה במי אגם צוננים מאוד. וכאן בא עוד זוג ידיים לעזרתי – לביא פרש את כפות ידיו במים ואיפשר לי לצוף ברוגע במים הקרים כשראשי מונח על כפות ידיו. ביום הטוב הזה עם ידיים שבאו לעזרתי, הרי שמעבר לעונג הקבלה זכיתי לשיעור חשוב בענווה. במרחבי עבודתי אני מורגלת בהובלת אחרים והנחייתם וכאן הרשיתי לעצמי לחשוף קושי וצורך שלי בעזרה ללא בושה ומבוכה ונהניתי פעמיים - גם לקבל וגם לתת לבעלי רצון טוב לעזור לי וגמול הענווה - חוויה מרנינה של עונג. כאילו נדלקה מעלי שמש מאירה באפרוריות היום. בסיומו של יום, כשחלצתי את נעלי החבושות, שעמדו היטב במשימת העלייה לקרחון, גיליתי שהסוליה הפנימית הייתה מאוד רטובה. הודיתי להן על שבע עשרה שנים של שירות נאמן באינספור טרקים בארץ ובחו"ל והשארתי אותן בקירגיסטן. והפעם, התמונה והסיפור - יוסי קראוס - קירגיסטן.
״הגוזזים סיימו את גז הכבשים, חלצו מגפיים, ונכנסו לאוהל לאכול. אני הצצתי פנימה בסקרנות (ובחוצפנות...) הם הגיבו בהזמנה לשבת איתם לאכול. המרק נמזג והוצב לפני, לחם הושט, וצלוחית השומן התקרבה אלי - מתבוננים מה אעשה. טבלתי את קצה הלחם בשומן לאות נימוס אבל לא ניאותתי להכניסו למרק כמנהג המקומיים. המרק טעים מאוד גם ככה. הנסיונות לנהל שיחה בשפת הסימנים הסתיימו אחרי 2-3 מילים. סיום הארוחה: ידיים הושטו הצידה לאות תפילה ואח"כ נמשכו על הפנים (בכל זאת מוסלמים). ״ תודה יוסי ! יום ראשון בבוקר, אלפי אנשים מתאספים לרחבה מאובקת ולא גדולה במיוחד בפאתי העיר הקירגיזית קרא-קול. אחד יוציא מהבאגז' שלוש עיזים, שני יוריד מהמשאית שני סוס משובח.
זהו כל עולמם בשעות הקרובות, למכור את הסחורה. בדרך יבצעו כל תכסיס אפשרי, ירכבו על הסוס בפראות ויוכיחו כמה הוא בכושר טוב, יצבטו בבשר העיזים כמו היו נכדות אהובות, ויתמקחו על כל סום (המטבע המקומי). כל חייו של הנווד הקירגיזי מרוכזים בבעלי החיים שלו, מילדות הוא רועה אותם בהרים, וזהו כל רכושו לאורך השנים. עסקת המכירה איננה סתם מסחר זעיר, זו עוד חוליה בשרשרת הדורות, כך עשה אביו, וסביו, וסב סביו, בשנים שקירגיסטן והעיר קראקול שכנו על נתיבי דרך המשי, והעיר היוותה מרכז סחר ענף לבעלי חיים, שרועיהם הגיעו מדי יום ראשון בעונה הנכונה מההרים. מסע בזמן. |
הבלוגהמקום בשביל כל הכתבות, הפודקאסטים, הוידאו, התמונות, ועוד... ניווט מהיר
הפודקאסט
הכתבות
המומלצים
וידאו
פירגון
|